העיר הלבנה

אור החשמל הומצא כדי לפתור באורו את בעיות האנושות כולה ולא כדי להאיר באמצעותו טרקלינים של כמה "סנובים", קבע חוזה מדינה אחד, הרצל, לאחר פגישתו עם הרוטשילדים והבהיר כללי משחק חדשים: הציונות תתמודד עם זכויות טבעיות המצריכות פתרון כולל ולא רק את נדיבות ליבם של בעלי אמצעים. כך, הציונים שראו ביתרונו של מי שזהותו טריטוריאלית בפועל ולא בגעגוע, לא הובכו משאלות קיומיות כמו ערך החיים גם אם, רחמנא ליצלן, השתקללו באינטרסים ומאבקי כוח של מפעל ההתיישבות. תערוכה-מתנה רומאית לחגיגות ה-70 למדינת ישראל במוזיאון הלאומי MAXXI לאמנויות המאה ה-21, מפגישה אותנו (עד ה-2 בספטמבר) עם ייסורי הזהות בהן עוד תתחבט החברה הישראלית הנקרעת בין פוליטיקאים לפילנתרופים, בין יהדות לישראליות, מסורת ומודרניות: מאות תמונות, רישומים ומודלים ארכיטקטונים שבנו מקצף גל ועננה עולם שלם שתסס, הזיע וקיווה לטוב בתל אביב- העיר העברית הראשונה.

התנועה הציונית לבשה לבן, פשטות צורנית, עלות נמוכה וזמן קצר כדי לתת מענה למשאלה להגיע למקום בו לעולם לא ילכו יהודים שוב כצאן לטבח. היא אימצה את המבנה העירוני של מתכנן הערים הסקוטי, סר פטריק גדס, את השפעות הסגנון הבינלאומי, את יעקב בן-סירה, ג'ניה אוורבוך, דב כרמי ושאר בוגרי בתי הספר לבאוהאוס שהתאימו את עקרונות המודרניזם האירופי לתרבות המקומית- יחפה, בחולצה פתוחה, על עמודים. הפלא החדש שעלה מן החולות ואינו מצטט רק את התנועה המודרנית של שנות העשרים והשלושים, קיבל גושפנקה מאונסק"ו כאתר מורשת שאין שני לו בעולם: עיר גנים נינוחה, מלאת חן, תנועה והבעה, מוארת מעל ערי המאה ה-19 החשוכות והצפופות עד כי האדם נבלע ברחובותיהן. הקווים בה רכים, מסתנוורים באור השמש. המרפסות מתעגלות. צורה מתחברת עם צורה ומחברת בין צרכים, בנקים, מעונות עובדים, גגות שטוחים, תחנת כוח ומגרשי תערוכה. חילופי דברים אינטימיים בין קולנוע אסתר לכיכר דיזנגוף, סמינר לוינסקי, הוילה הכחולה בביאליק, קפה נוגה בפינסקר, דירת הצלם יצחק קלטר, ומכלול שמשרה שמחה אופטימית רעננה. העיר אמנם שילמה מדי פעם מס שפתיים למורשת ישראל ותורתו, אבל תפישת העולם הדתית לא לקחה חלק בשיקולים שלה. היא היתה האדם עצמו, החופש. הדבר היחיד שנתן כעת טעם לחייה הוא מאמץ הבנייה.

המעצב האיטלקי הגדול שהכתיב את השפה המודרנית לארכיטקטורה האירופית, ההיסטוריון, האדריכל והמדינאי ברונו צבי (1918-2000), תמך באדריכלות חופש המכירה בבני אנוש אך עם זאת ספוגה היא בעיניו תרבות, פוליטיקה ומסורות. למרות שנמנה עם היהודים שבחרו להישאר בגלות, היו רגילים בה ואפילו אהבו אותה, הוא הבין שיוכל לצאת נשכר מהזהות שנדבקה לו בחייו הציבוריים באיטליה וקישר תמיד בין חשיבה יהודית לערכים ארכיטקטונים. תל אביב היתה קרובה לליבו ובמשך כל השנים היה על הקו לפקח שתהליכי ההריסה המואצים הבונים אותה מחדש לא ימחקו את עקבות הסיפור שלה, שאנחנו המשכו. את המודעות הסביבתית הזאת הוא ינק מילדות בעיר בה נולד ומת, רומא. ברניני ובורומיני, למשל, לא ביקשו להבליט את יצירתם מתוך המבנים וההריסות שקדמו להם. למרות שיכלו לעשות ברומא כרצונם, הם השתלבו בה והגיבו עליה גם ביצירות שבהן הלכו בגדול. הכלל הזה כמובן הופר בסוף המאה ה-19 עם "גילוח" חלק נכבד מהפורום עבור המונומנט הענק למלך ויטוריו אמנואלה השני ועם פיאצות מגושמות כפיאצה דלה רפובליקה, שביקשו לחקות את הפאר הטקסי של בירות אירופה בשעתן הגדולה.

צבי יצא נגד ערים בהן המונומנטליות היא הכלל בלבד, ערים שאיבדו את ייחודן האנושי בדרך הצבת בניינים מודרניים וקלאסיים אלו כנגד אלו. הבנייה הפשיסטית המוגזמת באיטליה, ויותר מאוחר גם האדריכלות הפוסט-מודרנית בשירות הקפיטליזם, לטעמו, כתם שחור בהיסטוריה האדריכלית. היא נתנה עדיפות ראשונה לעקרון הסימטריה המשמים, לחזית בניינים קשוחה וערכים פלסטיים כמו פיסול גדול מימדים, ובתוך כך איבדה את רוח החיים. החלל, לפיו, הוא זה שיוצר את הדרמה האדריכלית ולא המעטפת שלו. כך, שורות העמודים בבזיליקה מעוררות במבקרים תחושה של תנועה וגם אם יעמדו בה דום הם יצעדו ויתקדמו מאליהם. יוצא מכך שאפילו כנסיה המשתחווה לאלילים, מזמינה, דמוקרטית וחופשית יותר מכל אלמנט מקפיא ומגמד בהנדסה הפשיסטית. גם בחייו הפרטיים היה ממתנגדי הפשיזם הבולטים, עזב את איטליה עם הנהגת חוקי הגזע וחזר בתום המלחמה להתפלמס עוד שנים עם תוכניותיו המאיימות של מוסוליני להרוס את עיקרה של רומא כדי לסלול בה שדרות מפלצתיות וארמון ענקים.

האדריכלות האיטלקית בשנים 1944-2000 בחקר דמותו של צבי מוצגת לציון שנת המאה להולדתו עד ה-16 בספטמבר בגלריה מעל העיר הלבנה, בקומה השניה של ה-MAXXI: עבודות של 35 מעצבים איטלקים שנתמכו על ידיו במשך חמישים שנות פעילות, כששימש מזכ"ל המכון הלאומי לתכנון ערים וקידם אדרכילות אורגנית סביבתית. כאן נדמה כאילו רומא ותל אביב מעולם לא היו קרובות יותר. מעטות הרי הערים בעולם שהפכו, כמוהן, לתופעה חברתית ומקור אינסופי למפרשים מתחומים שונים. שתיהן נבנו לא רק מתוך צורך טבעי אלא מתשוקה אורבנית ייחודית, המתבטאת בין היתר בכאוטיות שלהן. כך, הירקון או גן העיר אינם משמשים עורק ראשי לתל אביב כפי שארמון הנשיא ובתי הפרלמנט אינם המרכז של רומא. עם זאת, שתיהן מציפות תחושה של מרכז אחד- מוזיאון פתוח שנמצא בו יופי כי הוא מייצג עולם "ישן" שהוא מיתוס ומושג. ערים כאלו המשמשות ירושה תרבותית לקהילה הבינלאומית חייבות שאוצרותיהן יוולדו בהן וישבו עדיין במקומם. המפגש בין העולם ה"ישן" לבין העיר הגשמית צפוי לכישלון אם מלט ובטון יראו עצמם דבר חדש ולא המשך. רומא כבר מזמן יודעת שאינה תלויה עוד בשררה או ממלכה כלשהי או מגה פרויקט נדל"ני מתוכנן. אוצרותיה גדולים יותר ממי שאיפשר את קיומם ויש מהם בלי סוף. אם גם תל אביב תשכיל כמוה להיות מודעת לעברה, קניינה התרבותי- אסופה לבנה הגדולה בעולם- יהיה בבחינת שפע בלתי נדלה. היא תשרוד מעבר לגבולות חייהם של גבירים, פוליטיקאים וחוזי מדינה, ותפתור אולי באורה הלבן את בעיות האנושות כולה.

Tel Aviv- The White City
Gli Architetti di Zevi
MAXXI
Via Guido Reni, 4/a