אוליבטי, סיפור אהבה

עסק מצליח נולד ממכתב אהבה. אוגוסט 1908. "אלף נשיקות חיבה" נשלחו בהצהרת האהבה הראשונה שנכתבה במכונת כתיבה איטלקית ללואיזה, בתו של כומר פרוטסטנטי שנרדף על ידי הכנסייה הקתולית וברח עם משפחתו לאלפים. המחזר הכריזמטי היה קאמילו אוליבטי, צאצא למשפחה יהודית ממגורשי ספרד שהתגלגלה לצפון-מערב איטליה. הוא הדפיס את המילים במכונת הכתיבה הראשונה שעיצב בעצמו לחברה קטנה שייסד לייצור טלפרינטרים ומכונות חישוב, ותהפוך עם השנים למעצמה טכנולוגית. כך נכתב הפרק הראשון לאחד מסיפורי העסקים הגדולים של התעשייה האיטלקית, ספוג בידיעה שהוא ימשיך למרחבים גדולים הרבה יותר מגבולותיה של איטליה וישנה חיים של דורות. הזוג המאוהב רכש מנזר נטוש ליד המפעל המשפחתי בגטו היהודי באיווריאה צפונית לטורינו, שם נולדו ששת ילדיהם לחיים צנועים ברוח חילונית-ליברלית. הילדים לא הוטבלו לנצרות ולא נימולו וכמעט גדלו במפעל של אבא, אבל רק אחד, אדריאנו, התחיל לעבוד שם בקביעות. אז הוא עוד לא ידע שיקבל לידיו, בן 31 בלבד, את ניהול המפעל מאביו, ייצר את המחשב הגדול והמחשבון האלקטרוני האיטלקי הראשון, יתכנן ערים, יהפוך לפוליטיקאי לוחם צדק חברתי, סוציולוג, חוזה עתיד ואחת הדמויות הצבעוניות והמשפיעות באיטליה. מותו הפתאומי משבץ לב ב-1960 ברכבת בדרך לפגישת עסקים בלוזאן, השאיר אחריו צוואה רוחנית חשובה. שני סטודנטים צרפתים, היחידים שהיו עדים למותו, מצאו במזוודה שלו עותק של "עיר האדם"- שורה של מסות שכתב המגוללות בלשון סמלים ייחודית לו עולם מרתק על אדם, ערים ומכונות, וישנו לתמיד את כלכלת איטליה.

"היזם הנאור הראשון בעולם המערבי" זוכרים את אדריאנו, חלוץ רב כשרון המבטא את הרוח האנושית במלוא כוחה הפורה ומוכיח כי עסק יכול לבוא יד ביד עם בחירות מוסריות חברתיות אמיצות. ככל שהגדיל את עסקיו הבין שמטרתו כבעלים של בית חרושת הוא לשפר את מצבם של העובדים, להעניק להם בטחון ואפשרויות להתפתחות אישית, רעיון מהפכני בתקופה של מעמד שליט שראה בפועליו רק אמצעי לשלשל רווח לכיסים. כך, היה למעשה התעשיין הראשון באיטליה שדאג לרווחת העובדים, הפחית את שעות וימי העבודה לחמישה ימים בשבוע, הגדיל משכורות והצליח לשמור כל השנים על כלל ברזל כי אף מנהל לא ירוויח יותר מעשר פעמים שכרו של פועל. בתקופת המשבר הכלכלי העולמי הגדול הוא לא פיטר אף עובד, הנהיג לראשונה ביטוח עובדים באיטליה, הגדיל את חופשות הלידה לתשעה חודשים (במקום חודשיים שהיו נהוגים אז) וקיבל דווקא רוב מבוגר לעבודה הדורשת חדשנות. "קשרים חברתיים" ענה בלי למצמץ כשמנהל הבנק שאל אותו אילו ערבויות יוכלו הזקנים לתת. מסיבה זו דאג לסביבת עבודה נוחה, קישט את המסדרונות ביצירות אמנות וניגן ברמקולים מוזיקה קלאסית. הוא הקים למשפחות העובדים עיר תעשייה מודרנית עם וילות מוקפות גינה, בתי קולנוע ובריכות שחייה. ארגן קייטנות לילדים, בתי ספר וקבוצות ספורט. עיצב מכונות כתיבה "חכמות" בעלות צליל מקשים נעים ומידות פונקציונליות לישיבה וראייה, ריהוט תאורה וציוד משרדי וביתי. בהמשך נבחר לראש עיריית איוויריאה ולנשיא האגודה האיטלקית הלאומית לתכנון ערים, תמך בחידושים מרחיקי לכת בארכיטקטורה ותכנן את "עמק הסיליקון" האיטלקי שאמנם לא הרשים בזמנו את מוסוליני אבל זיכה אותו בפרסים יוקרתיים.

פוסטרים, יומנים, לוחות שנה ושאר דברי דפוס וגרפיקה בעיצובו המוקפד של אדריאנו זכו לשם עולמי: "סגנון אוליבטי", והיו להמצאה מלאה שאר רוח וצורות חכמות גם אם נוכחותם לא הייתה תמיד פשוטה לאיטלקים השמרנים. הם שימשו אותו לסאטירה ולפרסום רעיונות תנועה פוליטית שהקים ב-1948 בשם "קומניטה" (קהילה), אשר פעלה ברוח המפעלים שלו לצמצם את הפער העצום בחלוקת ההכנסות במשק ולשמור על האיטלקים מול ריכוז השלטון ברומא, ביזור שהתקבל ברוב קולות בפרלמנט רק ב-1999. הוא ראה בכרזות שלו אמנות דמוקרטית אמתית שלא נועדה להיסגר במוזיאונים או במזבחות הכנסיות כאילו היה מדובר בתורה מסיני. אמנות שגם אם גרמה כאבי ראש למבקריו שהאשימו אותו בקביעת גבולות מסוכנים לכלכלה ולתעשייה, באה להזכיר לעצמנו שעלינו לכבד את עובדות החיים. כך, אדריאנו האמין שארגון חברתי חייב להתחיל מלמטה, מכפרים ומבתי החרושת, והדמוקרטיה אפשרית רק במקום בו איש מכיר את רעהו. מסיבה זו, למרות שזכה למקום בבית הנבחרים של 1958, ער לצביעות ולעיוורונם של פוליטיקאים מול חוסר אונים של פועלים, התפטר כדי להקדיש את כל זמנו להקמת בתי חרושת נוספים במקומות מובטלים, לפיתוח מרכזי סעד ולייצור תעשיות צדדיות כמו מפעלים לבגדי ילדים זולים. הוא איבד אמנם את הכיסא שלו ברומא אבל הפך מנהיג לאלפי פועלים שבחרו לא להישען על מערכת עקרונות מתפוררת ומושחתת, אלא על מחויבות רגשית למפעלים שגידלו אותם. הקשר המיוחד שרקם בין העובדים למקום עבודתם הגדיל לתדהמת כולם את התפוקה במפעלים והוביל בסופו של דבר מהפכה.

אדריאנו לא שכח מעודו את מוצאו היהודי למרות שראה עצמו איטלקי לכל דבר. הוא חבר לקבוצת אינטלקטואלים יהודים בטורינו, שם הכיר את פאולה אישתו, הושפע מרעיונות של התנועה הקיבוצית ותרם סכומי עתק למוסדות יהודיים. הוא ביקש לכלול את כל הספרות היהודית במערכת ספרותית אחת שכל לשונות הדיבור בה יתקיימו בשוליה של לשון הנצח הראשה- העברית. ייצר את מכונת הכתיבה הראשונה בעלת א"ב עברי, למורת רוחם של שלוחיו בארצות ערב ושל מתנגדיו היהודים אשר ביקשו להציב את רב-הלשוניות ותנאי קיומו של העם היהודי המפוזר כערך לעצמו. עם זאת היה לו חשוב לשמר יצירות חשובות בשפתן, יצירות שנמלטו מעולמן של ספריות אל העולם הגדול והשפעתן כה חזקה עד כי שמות גיבוריהן נשזרו ברקמת השפה היומיומית, כמו החוויה הקפקאית. לכן סדר האותיות נשאר זהה למכונות הכתיבה שיוצרו לפני כן ביידיש, ובהמשך ישמשו גם את המקלדת המודרנית במחשבים האישיים. בימי מלחמת העולם השניה הפך המפעל המשפחתי באיווריאה למוקד פעילות המחתרת האנטי-פשיסטית. אדריאנו הספיק לברוח לשוויץ עוד לפני הכיבוש הנאצי, פאולה וילדיו עברו לווילה שרכש להם ליד פירנצה והסתירו את מוצאם היהודי בעזרת ידידים ומסמכים מזויפים. אביו, קאמילו, נפטר בזמן שהסתתר מהגרמנים באחד הכפרים בסביבה ונקבר בבית הקברות היהודי ביום סוער במיוחד. כל הפועלים באו לחלוק לו כבוד אחרון על אף המלחמה שהשתוללה בחוץ. כשאדריאנו חזר לאיטליה הוא סייע בשיפוץ בניינים ומפעלים שנפגעו ותכנן את ביקורו הראשון בישראל בדיוק לשבוע בו הלך לעולמו, בן 59 בלבד. לא ידוע מה עלה בגורל הירושה שקיבל מאביו: חנוכיה, פמוטים וספר תורה.

כוכבה של אוליבטי החל לדעוך עם בעלי מניות חדשים עד קריסתה בשנות האלפיים עם הפסדים של יותר מ-400 מיליון אירו ומיזוג עם חברת התקשורת טלקום- TIM, אבל הרוח והחזון של האב והבן מועלים על נס בגלריה הלאומית הנהדרת לאמנות מודרנית ברומא (עד ה-1 במאי). התערוכה חוגגת 110 שנים של מסע אל הנחבא מתחת לקליפת המוכר מדי של שיק אלגנטי עיצובי, חדשנות טכנולוגית ותקשורת: מכונת הכתיבה M1 הראשונה של קאמילו, מכונת הכתיבה הניידת הראשונה בעולם, אבטיפוס למחשב האישי הראשון בעולם P101)) ששימש את רשת הטלוויזיה NBC ואת ניל ארמסטרונג ונאס"א במשימת אפולו 11 על הירח, Lettera22 המיתולוגית שזכתה באמריקה של 1959 בתואר "המוצר העיצובי של המאה", ולנטיין האדומה והנחשקת לא פחות ממנה ועוד יותר מ-300 מחשבונים, מדפסות ומכשירי פקס בעיצובים קלאסיים, כרזות וינטאג' ומסעות פרסום כולל הדפסים של מעצב הבית המשפיע ג'ובאני פינטורי וצילומים מקוריים של אנרי קרטייה-ברסון (מקים סוכנות מגנום) שלא פורסמו או הוצגו לפני כן מעולם, מודלים לתכנון ערים ורישומים נדירים הנותנים גושפנקה כי סגנון אוליבטי המציא מחדש את הזיקה שבין מכונות לבין נפש האדם, חזה רצונות והמציא כלים למימושם. כך, למשל, מוצג בתערוכה מכתב מודפס ראשון באיטליה החתום על ידי מריסה, אישה העוזבת את בעלה, ארבע שנים לפני משאל עם על קבלת חוק הגירושין (1970) במדינה הקתולית. אז אמנם אדריאנו ראה מבעד לגראפים והדיווחים הרבעוניים של אוליבטי את נשמת אפה של שאיפת האמת, היופי והצדק, אבל האם זכויות ומאבקים פוליטיים יוכלו להמכר בשוק המניות? ואיך מתרגמים לטבלת נתוני בורסה את רוח האדם?.

גם בביקור השני והשלישי בתצוגה המרהיבה לא יכולתי שלא לתהות מדוע מעצמה איטלקית שהיתה בחזית הטכנולוגיה העולמית, פתחה כבר ב-1973 את משרדיה הגדולים במאונטיין ויו (המטה העולמי של גוגל היום) כשסטיב ג'ובס עדיין תכנת משחקי ווידאו של אטארי, חנכה מרכז טכנולוגיה מתקדמת כשאפל עוד עושים צעדים ראשונים והציגה כבר ב-1982, שנתיים לפני שמקינטוש יצא לשוק, את המחשב האישי M20 – כמעט ונעלמה? איך חברה שהגיעה ל-50 אלף עובדים במאה מדינות בעולם נותרה רק עם 200 עובדים בצילה של TIM?. נדמה כי גורלה של אוליבטי נקבע כבר מזמן במפעל משפחתי של רעיונות וסמלים באיווריאה. העיסוק בכסף אמנם רחוק מלהיות טיפשי עבור אדריאנו, בטח כשמדובר בכספי הציבור (הוא פעל בחייו הפוליטיים לכלכל את שאלת תקציב הבריאות, למשל), אבל למרות מכונות החישוב והקופות הרושמות שעיצב הוא התעקש שלא הכל מדיד. החברה האמריקנית, והעולם ינהג לפיה, המציאה שיטה בה יש אמת מידה אחת המאפשרת להשוות בין כל דבר בחיינו- הדולר. בתיווכו ניתן לפיכך להשוות בין יצירה של מיכלאנג'לו לחיי מין בריאים. צמאונו של אדריאנו לוודאות גמורה נגע גם בדברים שאין להם שיעור, כמו אהבה, חסד, זהות וחינוך. חתירה אל האמת גם באמצעות כלי מדידה לא עיוורה את עיניו מפני סכנת הטביעה בים המספרים, מעשה ידיו. השורה התחתונה והתוצאות היו חשובות לו כמו אצל הקפיטליסטים אבל אינן שפת האלוהים, כפי שהן לא אויב, ואינן רווח כלכלי דווקא. לא סתם הוא נמשך לממש במקום העשיר והפגיע ביותר חלומם של סופרים, כותבים וגרפיקאים, ועזר להם להביא לידי ביטוי מוצר תרבות שאדם בודד אחראי לכל ניואנס שלו, בניגוד לטלוויזיה וקולנוע למשל. הוא לקח מהקפיטליזם אבל גם היה סמל להומניזם: יזם יחיד מכניס לשוק מוצר חדש, אחראי על כל פרטיו ופורש את עולמו האינדיבידואלי בפנינו. כך, אדריאנו מצא דרכים להתפרנס מכושר ההמצאה, היצירתיות והיזמות בהם התברך, המשרתים גם צורכיהם ורצונותיהם של אחרים. הוא ידע שהוא בונה את המופת עצמו, מקור לכל חיקוי המוצג לפליאת העולם כולו, אבל הבין שבכוחו להעניק הרבה מעבר: לתת לזולת סיכוי טוב יותר.

Looking Forward. Olivetti: 110 anni di immaginazione
La Galleria Nazionale d’Arte Moderna e Contemporanea
Viale delle Belle Arti, 131