יפנית ברומא

רומא העתיקה ביקשה למצוא דרך אמונה פתרונות לחוסר אונים של אדם מול תופעות טבע גדולות ממנו. היא הלבישה צורה לאלים שאימצה מהמיתולוגיה היוונית ומתרבויות עתיקות אחרות, ואנשיה התפללו לתבואה, טל, מניעת האסון הבא. רומא החדשה מתמודדת עם פחד מהמוות ואיתני הטבע לא דרך תקשור עם קדושיה דווקא אלא מתוך עוצמה תרבותית-רוחנית. יצירותיה ואוצרותיה מתפרשים כל רגע מחדש ונותנים הרגשה שנחיה פה לנצח נצחים. הפנתיאון והקולוסיאום, למשל, איבדו מזמן את תכליתם המקורית ועומדים על תילם כעדות להישג הרוח וההנדסה האנושית. הכנסייה ופטרוניה מאבדים את כוחם בשנים מול האלמותיות של רפאלו, מיכלאנג'לו, דה וינצ'י וברניני. יום ההולדת האחרון בא לי בזמן להרהר על מושגי זמן ונצח. אז נסעתי ליפן לחגוג עם פריחת הדובדבן החמקמקה, הסאקורה. עיתונים עדכנו מדי יום תחזיות לשיא הפריחה. נשים לבשו קימונו עדין ורוד-לבן. דוכנים מכרו סאקה וקושי-דאנגו מקמח אורז דביק מתוק. תחנות רכבת הציעו כרטיסים במבצע ללוקיישנים הכי מוצלחים לצפות בפלא. מי שימצמץ יפספס. היופי העצום הזה אמנם יחזיר בשיאו את האביב לשנה הבאה אבל ייעלם שוב מהר עם גשמים או משב רוח חזק, מה שהפך את הדובדבן לגיבור לאומי טרגי.

העם היפני קושר בין תרבותו לנוף אדמתו הבלתי מופרעת. בידוד בטחוני מספיק יציב ורחוק מפולשים וצבאות אוייב אך מספיק קרוב לדיאלוג עם אסיה. השקט אמנם הופר עם הכיבוש האמריקני במלחמת העולם השניה אבל בזכרון הלאומי נצרבת תרבות של נוף מולדת, מרחק אוקיינוסים מטלטלות הכיבושים של רומא המערבית. היפנים התיישבו בצפיפות על שפת המים כדי להקדיש את ההרים ויערות הבראשית לטבע עצמו או לאלים. הרגשתי את הערצתם לטבע במיוחד כשטיילתי בפוג'י. המקומיים מקיימים פולחנים וסוגדים אל ההר כפי שהוא, ולא מתפתים מהר להאניש ולייצר לו דמות כמו לאלי המיתולוגיה או כפי שעשו מאמינים ברומא העתיקה. אלי הקאמי של הטבע בדת השינטו נמצאים בכל התרחשות טבעית והעלייה אליהם ברגל היא הצהרת מסע. המקדש יהיה קשוב לנופים סביבו, אבסטרקטי, שאינו מפחד מהריק ושונה כל כך מרהב הבארוק הרומאי. בכלל כמעט ולא פגשתי ביפן ב"אגו". אפילו בטוקיו הצפופה יפני ישתדל לתפוס כמה שפחות מקום במרחב. בדים מסורתיים מסתירים כניסות לחדרים. קימונו יסתיר גופה של אישה. האמנות היפנית מבטלת נקודת מבט אחת של אמן. גני הזן מועצבים כהמשך לטבע ונעדרים כל צבעוניות שמושכת תשומת לב במערב.

הסבלנות של היפנים לחקור ולהעריך את הטבע מעוגנת ברצף קיומי על אדמתם. אבל הטבע הזה הוא גם הגורם המרכזי לטלטלת הנפש שלהם. מול השלווה והביטחון היחסי לאורך השנים, ניצבים הרי געש, רעידות האדמה והצונאמי. התודעה היפנית, מוכת אסונות הטבע, נקשרת בחוסר בטחון אישי ובידיעה כי המוות יתרחש במוקדם או במאוחר. כמו הטבע הנוכח יום יום בתרבות, כמו הסאקורה שקידמה את פני, כך הכל שברירי ובר חלוף. לכן היפנים עירניים ודרוכים לשינויים בטבע, גמישים ומשתנים לפיהם. הבית דינאמי: הרהיטים קלים להזזה, חלל הטוקונומה פושט ולובש צורה לפי עונות השנה. העצים הופכים לחומר גלם איכותי ונגיש, פותרים בעיות תחזוקה ומאמץ הנדסאי כמו זה לו נדרשו הרומאים עם האבנים הכבדות. הפגודה היפנית העתיקה והגמישה משמשת סימן דרך ופתרון לרעידות אדמה. העץ יחזיק אותה כמספר השנים בהן עמד ביער. בתרבות האבן הרומאית יש רעיון של גלעד להנצחת קיסרים או אירוע מסויים, והיא אינה נחרבת בקלות. הסלעים החזקים ממשיכים וקיימים לעצמם. כך, האובליסקים העל-זמניים הוצבו ברומא כסמל לכבוש מצרים העתיקה, תחילה בידי הקיסרים ובהמשך האפיפיורים שלקחו לידיהם את הנצח ואת נצחון הרוח על הטבע מידי הכהנים המצריים. הפוך מרומא הנצחית, המקדשים ביפן ייהרסו וייבנו מחדש. הרצף ההיסטורי שלהם מבוסס על הבטחת שימור ידע מלאכת הבנייה ולא שימורו של מבנה ספציפי. גם כשיפן נפתחת למערב היא עדיין מושפעת ממסורת עתיקה שהסוד נמצא בגמישות ובידע.

שתי יפניות אהובות עלי במיוחד ברומא לאכול, לשתות ולהרהר בהן על חזון העל-זמן של העיר, החיים עצמם והבר חלוף:

Zuma
Via della Fontanella di Borghese, 48

נפתחה באביב 2016, עשירית מתוך זומות שבטח פגשתם כבר בלונדון, הונג קונג, איסטנבול, בנקוק, מיאמי, ניו יורק או באמירויות. לרומא היא תפסה את שתי הקומות האחרונות של פאלאצו פנדי- חנות הדגל של בית האופנה האיטלקי, המפתיע כל חג בעיצוב ותאורה שונים. פנדי קנו את עולמם של הרומאים מחדש כשהוציאו מכיסם קרוב ל-2.2 מיליון יורו לשיפוץ פונטנה די טרווי. הדוגמניות והחברות הטובות קנדל ג'נר ובלה חדיד הלכו על המים בחגיגות הפתיחה המחודשת. בקומה הרביעית של הפאלאצו מהמאה ה-19 שלושה סגנונות בישול- מנות טמפורה, בר סשימי, סושי וגריל יפני. הקומה החמישית היא המקום לראות ולהיראות. בר אלכוהול, קוקטיילים ודי ג'ייז עם פלייליסט שמושך קהל מתוחכם אל תוך הלילה, ומרפסת גג לאפרטיבו פלוס נוף לויה קונדוטי והמדרגות הספרדיות. יקר מאוד, אבל אם לפי היפנים כל מפגש הזדמנויות בחיים יקרה רק פעם אחת אולי זה המקום הנכון.

Temakinho
Borgo Angelico, 30. Borgo
Via dei Serpenti, 16. Monti

אופציה אקזוטית, צעירה ופחות פורמלית היא שילוב מנצח של מטבח יפני טרי עם שיק ברזילאי, כולל טפטים של אננס ותוכים על קירות. האצות והאורז מתערבבים עם האקלים הטרופי כבר בתחילת המאה העשרים, אחרי שלושה חודשי ניווט בים ו-165 משפחות יפניות שמוצאות את נמל סנטוס בסאו פאולו. מה שהתחיל לפני מאה שנים בחיפוש מזל והון הפך היום למיליון וחצי ניפו-ברזילאים. השף רוג'ריו מאטסומוטו שהיגר עם משפחתו לאיטליה, הביא את הפיוז'ן המרענן הזה תחילה למילאנו ואחר כך לרומא (מאז נפתחו סניפים באיביזה וחדש מהשקית גם בסוהו בלונדון). אם בחרתם לאכול ברובע בורגו הסמוך לוותיקן, תבקשו לטפס למרפסת רומנטית בקומה הרביעית. כאן, צמוד לסושי המוקפד יערבבו לכם הברמנים ביצירתיות את הקאיפיריניה הכי טובה בעיר. אם בחרתם באחות הקטנה במונטי, תקפצו דקה גם לרחוב שלי- Via del Boschetto. במספר 107 תמצאו גן עדן לחובבי תה מכל הצבעים והסוגים בעולם. כרמן המארחת תציע לכם מאצ'ה או תה יפני אחר, ותספר על חוקי הטקס שעזרו לי מאוד בבקתות התה ביפן. התפאורה בטקס האסתטי, הטעמים, סדר העלים, מגע שפתיים בספל, ישתנו כמובן עם עונות השנה.