הוליווד זה כאן!

האדריכלים והאמנים הגדולים של רומא עשו מאמץ אורבני (מוצלח במיוחד!) להרחיק אותנו מאדישות האופיינית לערים אחרות בעולם שלא זכו ליופי טבעי כמו ערים המשקיפות מראש הר או היושבות על שפת מפרץ. תודה להם, לא משנה מאיזו סמטה נבוא אליה, רומא תגרום לנו להרגיש אותה קרוב לחזה ולקמטי האושר והחיוך בעיניים. היא יכולה לפרנס בקלות חיים שלמים של מבטים. יותר מכך, הרומאים אוהבים שמטיילים מציצים להם לחצרות. הם לא נעלבים ממבטם. וגם אם עירם לא יכולה להתמסר ממש לשום מצלמה- מצלמות אוהבות אותה. היא מוגשת לפניהן כהצגה גדולה. הוליווד גילתה את רומא הפוטוגנית באמצע המאה הקודמת ואימצה אותה קרוב אליה, להדהים וללכוד את חושיו של קהל הבא לבקר לשעה בעולם אחר. כי לעומת חוויות אחרות שקושרות קהל יחד, משהו ברומא מרומם את רוחם של כל המביטים בה, כמו צפייה משותפת בקולנוע.

ה"דלק" שהביא הפקות סרטים מרחבי עולם לעיר הוא ללא ספק אמנות הרנסאנס והבארוק האיטלקית. היא זאת שהפיחה בחורבות העולם העתיק רוח חיים והפכה את רומא לבימת ענק, כשהצליחה לפסל באבן סיפור, סצנות חד פעמיות ואפקטים. כמה מאמניה הגדולים, ובראשם ברניני, היו בעצמם מחזאים, בימאים או מעצבי תפאורות. הם חקרו את התיאטראות ובימת הנואמים בפורום (הרוסטרה) ואת מופעי הקולוסיאום אשר לבש ופשט צורה מג'ונגל הודי לסוואנה אפריקאית, לפי סוג המשחקים. הם הפכו מילים לפסל כשקיימו דיאלוג עם "הפסלים המדברים", מנהג שהחל ב-1501 עם "פסקווינו" הניצב עד היום מדרום לפיאצה נבונה ושימש לוח סיסמאות וסאטירה נגד השלטונות. כך, ברניני ידע לנופף ברגישות שמלות על פסלי שיש דוממים שבמקום או בזמן אחר היו הופכות בצער להר של סלעים, וכך, מי שילך מסביב למזרקת "ארבעת הנהרות" יקבל מצירוף של אינספור סצנות סיפור מסע גילוי ארבע היבשות שנודעו לו באותם ימים. גם יצירות בארוק מאוחר יותר כמו פונטנה די טרווי של ניקולה סלבי, ידעו לבנות סיפור במדיום הקפוא בשיש, רחש ותנועה. הפונטנה שלו, אולי יותר מכולן, מסגירה עצמה למצלמות הקולנוע שנדלקו על הסיפורים שיש לרומא בשפע להציע, יחד עם רובע אאור ו"פי האמת" בכנסייה העתיקה סנטה מריה אין קוזמדין. ה"פה" ששימש מעין בדיקת פוליגרף קדומה לשקרנים והיום כולם תוקעים בו יד אחת לסלפי, הקפיץ את אודרי הפבורן לצרחה אמתית כשגרגורי פק דחף ב"חופשה ברומא" את ידו פנימה והיא "נקטעה".

הקומדיה הרומנטית הזאת ותעשיית הקולנוע האמריקנית חייבות תודה לעיר הסרטים צ'יניצ'יטה שהקים מוסוליני ב-1937. כאן צולמו כמה מהקלאסיקות הגדולות כמו "בן חור", עם 11 פרסי אוסקר ומירוץ כרכרות בלתי נשכח, ו"קלאופטרה" שכמעט מוטטה כלכלית בזמנו את "פוקס המאה ה-20". במשך השנים אולפני צ'יניצ'יטה נזנחו, הופרטו וזכו לעדנה בינלאומית מחודשת בתחילת שנות האלפיים עם צילומי "כנופיות ניו יורק" של מרטין סקורסזה, מה שסלל את הדרך לגל גדול נוסף של הפקות זרות. אבל סיפור אהבה מעניין יותר בין הוליווד לרומא נקשר בניאו-ריאליזם האיטלקי שנטש את האפוסים הגדולים, יצא מהאולפנים לרחוב ומסמר חזק את איטליה על מפת הקולנוע העולמי. העיסוק במציאות היום-יומית צמח מנפילת סרטי התעמולה והפשיזם. צ'יניצ'יטה נבזזה על ידי הנאצים והפכה בסוף מלחמת העולם השניה למחנה עקורים. בלית ברירה, אנה מניאני הנהדרת יוצאת לרחובות "רומא עיר פרזות" בלי תקציב, עם שחקנים-לא-שחקנים וציוד קולנוע בסיסי שגרם לבימאי רוברטו רוסליני למשכן את רהיטיו. מראות רומא מן הסרט ממש בתום המלחמה, עוד לפני שהנאצים הסתלקו ממנה, הופכים לסנסציה עולמית. בינתיים רחובות העיר צוחצחו כמובן והקולנוע האיטלקי פנה לכיוונים אחרים, אבל הסמטאות ומעשה ידם להתפאר של ברמנטה, מיכלאנג'לו, ברניני ובורומיני, נשארים לחולל דברים על המסך: הוליווד מאמצת ומצלמת בחוץ (וגם ממש מתחת לבית, מה שסידר לי מפגש חד-פעמי עם דניאל-ג'יימס-קרייג-בונד).

מחזיקי תיק התרבות במועצת העיר מנצלים מאז את הפוטנציאל הכלכלי-תיירותי שמפזר כאן אבק הכוכבים, מנסים להקל על ביורוקרטיות המתישות הפקות גדולות ומציעים מכרז לסבסוד התלוי בעונה, לוקיישן ותסריט מפרגן. מה שעדיין מסבך את העסק הם צילומים בארמונות היסטוריים שנשארו בבעלות פרטית, כמו פאלאצו קולונה ופאלאצו דוריה פאמפילי, צילומים בתוך כנסיות (לכנסיית סנטה מריה דלה ויטוריה עם תרזה הקדושה של ברניני, למשל, נדרש אישור ממשרד הפנים) וצילומים בוותיקן הדורשים אישורים מוועדה מיוחדת מטעם האפיפיור. בסופו של דבר רומא תצטלם. השאלה אם כוכבי הוליווד שמגיעים לכאן חיים בשלום עם העובדה שגם לרומא יש עיניים ופפראצי.., ושבאיטליה כמו באיטליה ידבבו אותם מהר לאיטלקית. המדבבים המצליחים נחשבים לנכס לאומי, יוצאי בתי ספר יוקרתיים לדיבוב עם גרסה מקומית משלהם לאוסקר. חבר טוב מספר על מרפקים בדרך לקבלת תפקידים וזעזוע התעשייה ברגע ששחקן הוליוודי הולך לעולמו- הקול האיטלקי המוכר נקבר איתו לנצח והמדבב איבד את פרנסתו.

פאלאצו דלה אספוזיציוני, ארמון התערוכות שפועל בעיר כבר מ-1883, מציג הקיץ (עד ה-17 בספטמבר) 161 פורטרטים של השמות הגדולים בקולנוע משנות העשרים עד שנות השישים: צ'ארלי צ'פלין, קלארק גייבל, ג'ואן קרופורד, פול ניומן, מרילין מונרו, אליזבת טיילור, מרלון ברנדו ועוד רבים וזכורים לטוב. האוסף שייך לקרן ג'ון קובאל, שזכה להכרה כאחד ההיסטוריונים הבולטים בחקר הקולנוע עוד לפני מותו המוקדם בלונדון מסיבוך של איידס. קובאל, אחרי ניסיון קצרצר במשחק הפך לעיתונאי וסופר, אספן נלהב של מזכרות סרטים, גלויות ומגזינים של קולנוע. מפגש מקרי עם מרלן דיטריך הדביק אותו בחיידק הסרטים האמריקני והוא ליקט לביתו תצלום אחר תצלום, חלקם נדירים ביותר שתרמו לחקר תור הזהב של הוליווד. מה שתפס אותי בתערוכה הוא שהאוסף שופך אור למעשה על צלמי הסטילס בשולי הבמה. עבודתם נתנה יד אדירה בהפיכת שחקני הקולנוע לכוכבים בעלי שם עולמי, קידום סרטיהם או החייאת קריירה מדשדשת. מבטם המקצועי מסיר לוט מעל האייקונים הנצחיים בדמויות אדם ומפגיש אותנו עם האנושי והעל-אנושי, כמו האלים של יוון ורומא. הסמלים ההוליוודיים הם הפסלים של ברניני אשר הקדים את מדיום הקולנוע בפסל, ומאות בשנים עדיין זורמים בהם מים חיים. הם ה"משה" וה"פייטה" של מיכלאנג'לו שתפסו את מקומם ברומא כדי שלא נוכל לעולם להוריד מהם את המבט.

Hollywood Icons
Palazzo delle Esposizioni
Via Nazionale, 194

אם אתם נמצאים כבר בסביבה, תמשיכו במעלה ויה נאציונלה לכיוון פיאצה דלה רפובליקה. במספר 255 תמצאו את אחת מחנויות הספרים האהובות עלי- ibs+Libraccio. מבחר עצום של ספרים, גם משומשים וגם גרוסמן ועגנון באיטלקית. במספר 239 גלידה נחמדת- Verde Pistacchio. במשאית פולקסווגן ירקרקה יציעו לכם לטעום לפני הכל פיסטוק ירוק תוצרת בית.